<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ג' שער ג'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
גרסינן בפ"ק דב"ב, האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא אמת המים זה על זה ולא חלונות זה על זה, והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. וכתב ר"ם ז"ל בפרק ב' דשכינים, שכיון שחלקו ולא נשאר באחד מהן זכות בחלק חבירו לפיכך י"ל באחין כשהיתה השדה הזאת כולה לאחד היה מעביר לה אמת המים הזאת ממקום למקום. אבל עתה שנעשה זה חלקו יש לו להסב אמת המים מעליו. וכן סותם החלון המשקיף על חלקו, ובונה בצד הסולם אע"פ שהוא מבטל תשמישו. וה"ה בשנים שקנו שדה מאחד וחלקו, ולא נשאר לאחד מהם זכות בחלק חבירו, ומפסיק אמת המים מחלקו וסותם החלונות. אבל שנים שקנו שדה משני אנשים או משני אחין, אין לאחד מהם להפסיק המים ולא לשנות דבר מן הנזקים שהחזיקו בהם המוכרים עד כאן. אבל דעת רש"י שאם היו להם קודם חלוקה חלונות וסולמות, שאחר חלוקה גם כן יש להם כבראשונה, שעל מנת כן חלקו. אבל [עיקר] הפירוש כך הוא, אין להם חלונות זה על זה, כלומר דין חלונות זה על זה. כלומר שאם האחד בא לבנות כנגד חלון חבירו ומאפיל עליו אינו חייב להרחיק. אבל לסתום חלונו לא, אלא זה בונה לתוך שלו. אם יש לאחד נטפי או שופכי של בנין (ש)אינו יכול למחות לו ולסלקו, הואיל וקבועין הם, שעל מנת כן חלקו. וכן מי שיש [לו] חצר ובתים וחלונותיו פתוחות לחצר, ומכר את החצר, שאין הלוקח בעל החצר נמנע מלבנות בחצירו כותל בקרוב ד"א לחלונות, ואע"פ שמאפיל, לפי שאין המוכר משייר כלום בחצר שמכר. ואם בשני אחין שחלקו אמרה שמואל דהן כלקוחות. ואע"פ שאנו רואים שגם בעל החצר הוי כמוכר לאחיו, וכל אחד מהם הוי קונה ומוכר, ואעפ"כ אין לזה על זה כלום. כל שכן במוכר אחד ולוקח אחד. ובתשובה לרבינו הרשב"א ז"ל באחד מן האחין שחלקו, ויש בחלקו של אחד מהם חלון אחד העשוי לאורה, ואחר החלוקה סתמו זה שהחלון יוצא לחצירו, ועמד שם הרבה שנים, יש לו חזקה או לא. כי הרב בעל העיטור כתב שיש לו חזקה והרב ר' מאיר הלוי ז"ל כתב שאין לו חזקה. תשובה מסתברא כדברי האומר יש לו חזקה. וכשבא בטענה. שאע"פ שאין אחיו יכול לכוף [אותו] ולסתור חלונותיו, דדין זה דאין להם חלונות, אין להם דין חלונות קאמר, מ"מ עד שלא הוצרך הוא לבנות כנגדו הוה ליה למחויי. והאריך בזה.
תנן התם בפ"ק דב"ב, כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. (וכ"ר) [וכ"כ] ר"ם פ"ה דשכנים, חצר השותפין כל אחד מהם כופה את חבירו לעשות בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור אינו כופהו. עשה אחד מהם מעצמו, אם יגלה השני דעתו שמחל לו במה שעשה מגלגלין עליו את הכל. תוספתא [ב"מ פי"א ה"ט], מי שיש לו פתח למבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות הדלת במבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, דאף הוא מעכב על ידיהם, אם הם עושים, מן הטענה הזאת. ועוד שם, כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומניות ולשכינו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכינו כופהו. ולית הלכתא כרשב"ג. ופירושו כשיש חייט או אחד מבעלי אומניות כופין אותו שלא יושיבו שם נכרי, כדי שלא יפסוק את חייהם. ולשכינו אינו כופהו, וכן הלכתא. וכמו שפסק רי"ף פרק לא יחפור דהלכה כסתם משנה. [שם] מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצירו משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול לחצר. ושאר כל הדברים אין משעבדין [אותו]. ואם היה שרוי עמהם בחצר משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר אחת בעיר אחרת בני העיר [האחרת] משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים. ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי. [שם ה"י] כופין בני בקעה [זה את זה] לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ. כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים. עד כאן התוספתא. וכתבה רי"ף ז"ל.
תנן בפרק קמא דבבא בתרא, כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח. ותניא בתוספתא [ב"מ פי"א ה"י] שכתבתי למעלה ולבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ס"ת נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה. ואמרינן דלפי קירוב בתים הם גובים ואלעזר ברי קבע בה מסמרות. וזהו [משמעו] כל הסמוך לחומה נותן יותר. וכמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר, שנים עשר חדש. ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד.
<h2>דף ח.</h2>
ואמרינן התם, כללא דמילתא כל מדי דאית נטירותא בגוייהו רמינן אפילו איתמי, אבל רבנן לא רמינן עלייהו דרבנן לא צריכי נטירותא. והילכך תיקון החומה והדלתים והפרשים השומרים את המדינה לוקחין מכולם, ואפילו מן היתומים, חוץ מתלמידי חכמים. אבל תיקון הרחובות והדרכים, אפילו מן החכמים. אבל אם אנשי העיר יוצאין כל אחד לעצמו לתקן, תלמידי חכמים לא יצאו, דגנאי הוא להם. היו חופרין נהר להביא בו מים למדינה, גובין מן הכל. ואם אירע דבר ולא באו המים, הואיל ולא (נהגו) [נהנו] היתומים, מחזירין להם כל מה שלקחו מהם.
<h2>דף יא:</h2>
גרסינן בפ"ק דב"ב, בעא מיניה רב הונא מרבי אמי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו [או אין מעכבין עליו], וא"ל מעכבין עליו, כלומר בני מבוי האחר מעכבין עליו ומשום רבוי הדרך. ומקשינן והיכי מעכבין משום רבוי הדרך, והא אין טענת רבוי דרך במבוי וכדאמרינן פרק לא יחפור [כ' ע"ב] חנות שבחצר יכול הוא למחות ולומר איני יכול לישון לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאים ופירש (רש"י) [רבינו] ז"ל דהיינו משום רבוי הדרך. אלמא דוקא בחצר אבל במבוי לא. דאי במבוי אמרינן רבוי הדרך כל שכן בחצר. ומתרצינן דמהא שמעינן דכשהוא שכן במבוי ורוצה לפתוח פתח במבוי דאין מעכבין עליו ואין בו טענת רבוי הדרך. אבל בן מבוי אחר, בני המבוי החדש מעכבין עליו. וכתב רי"ף ז"ל הא דאמרינן בני מבוי מעכבין עליו, הני מילי במבוי שאינו מפולש מפני שמרבה עליהן הדרך, אבל במבוי המפולש אין מעכבין עליו, דהוי ליה ר"ה. וכ"כ הר"ם פ"ה דשכנים אם היה מבוי מפולש פותח כל פתח שירצה בתחלה. וגרסינן התם בפרק קמא, היה סתום ובקש לפותחו אין בני מבוי (מפולש) (פותח) מעכבין עליו ואמר רבה לא שנו אלא שלא פירץ את פצימיו [אבל פירץ את פצימיו] בני מבוי אחר מעכבין עליו. וכל זמן שיש מס מוטל על בני המבוי או בענין שכל בני המבוי חייבין כל אחד ליתן שום דבר מכל בית ובית [למלך] ורצה האחד לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר, בני המבוי מעכבין עליו מפני שמתרבה המס עליהם. וגרסינן התם, חמש חצירות הפתוחות למבוי שאינו מפולש כולן משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה, וכן השניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה ואינה משתמשת עם השאר. נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה, דברי רבי דקיימא לן כותיה. וגרסינן בפ"ק דב"ב, אמר רב הונא אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין מפני שמרבה עליהן את הדרך. ורש"י ז"ל פירש, אחד מבני מבוי שבקש להקיף מחיצה סביבות ארבע אמותיו שיש לו במבוי מעכבין עליו, שההולך מראש המבוי לצד סופו צריך להקיף סביב המחיצה. ואינו נכון. שלא מצינו ד"א למבוי אלא בחצר, שפירוק משא בחצר ולא במבוי. והנכון מה שפירש רבינו חננאל ז"ל כגון שיש לראובן חצר בראש המבוי מבפנים ובקש לסתום כנגד פתחו ולהוציא מכלל המבוי. וקאמר דמעכבין עליו בני המבוי, מפני שהן יכולין ליכנס להשתמש שם. וקיימא לן כרבי דפליג עליה, דס"ל דאין בני מבוי מעכבין עליו.
<h2>דף יב.</h2>
כבר כתבתי למעלה מן התוספתא [ב"מ פי"א ה"ט] שאין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. ומבוי המפולש לר"ה ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות, בני ר"ה מעכבין עליהן, דזמנין דדחקי בני ר"ה ועיילו להתם והחזיקו ואמר רב יהודה אמר רב מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו כדאיתא פרק קמא דבבא בתרא. וכתבו הר"ם פ"ה דשכנים. והך חזקה שהחזיקו רבים עד שהלכו בדרך ובררו דרך לעצמן, מיד הויא חזקה. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל בתשובה. ומפולש לר"ה דקאמרינן, אפילו יש לו שלש מחיצות, אלא שצד הרביעית מפולש לר"ה, קרוי מפולש לענין זה.
<h2>דף כ:</h2>
והתם תנן, חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישון לא מקול הנכנסין ולא מקול היוצאין. פירוש משום שמרבין עליו הדרך. ולאו דוקא משום הקול, דהכי תנן בסיפא אבל עושה כלים בחצר ויוצא ומוכר לשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישון לא מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התינוקות. ור"ם ז"ל כתבו בפ"ו. ותינוקות ישראל יכול ללמדם בתוך ביתו ולא יוכלו השותפין למחות בידו ולומר שאינן יכולין לישן מקול התינוקות, כדכתבינן למעלה.
<h2>דף כא.</h2>
גרסינן בפרק לא יחפור אחד מבני העיר שבקש ליעשות רופא אומן גרדי מלמד תינוקות בני החצר מעכבין עליו. ודוקא תנוקות דגוים, אבל דישראל שרי. וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי שכותב שטרות ולא למלמד תינוקות של גוים. וה"ה למלמד תינוקות של ישראל בשאר אומניות שיכול לעכב. וכתב רבינו יצחק הזקן ז"ל דוקא לא ישכירנו, ואם בא להשכירו מעכבין עליו. אבל אם בא למוכרו יכול למכור אלא אחר כן ידונו עם הלוקח. אבל אם בא למוכרו לגוי מעכבין עליו, (וסתם) [דסתם] גוי אנס הוא ותו לא מצי למונעו להעשות רופא או אומן, עד שיקבל אחריות הגוי.
<h2>דף כא:</h2>
בן מבוי אחד שנעשה אומן ולא מיחו בו, או שהיה לו מרחץ או רחיים, ובא אחד מאותו מבוי ועשה מרחץ או חנות כנגדו, אינו יכול למונעו. דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב, ואינו יכול לומר שהוא פוסק חיותו. וכתב הר"ם ז"ל, ואפילו היה בן מבוי אחר אינן יכולין למונעו, שהרי יש ביניהן אותו אומנות. ובגמרא סלקא בתיקו. וכתב רי"ף, הילכך לא מצי מעכב. לכך אם בא בר מבוי אחר וקבע דוכתא בהאי מבואה לא מצי מעכב עליה. וגרסינן התם, בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב. ואי יהיב בכרגא לא מצי מעכב. וזהו מ"ש הר"ם בפ"ו דשכנים, אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה וכו' יש להן למונעו. ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למונעו. וכתב רבינו תם ז"ל בתשובה דבני חדא מתא דאזלי ומלוו בריבית במתא אחריתי ורווחי התם, מצו מעכבי עלייהו בני ההיא מתא. ואי יהבי להו מעשר הריוח לצדקה תו לא מצו מעכבו, דהוו להו כבני מתא דיהבי כרגא.
<h2>דף כב.</h2>
ורוכלין המחזירין המוכרין בשמים, אין בני העיירות מצו מעכבי בהו. שתיקון עזרא הוא שיהו מחזירים [כדי שיהיו] הבשמים מצויין לבנות ישראל. אבל אין קובעין מקום אלא מדעת בני העיר. אבל ת"ח קובע בכ"מ שירצה, כדי שלא יהו נטרדין מגרסתם. והסוחרים המביאים סחורה למכור, בני העיר מעכבין עליהם. ואם מוכרים ביום השוק בלבד אין מונעין אותם. והוא שימכרו בשוק בלבד, אבל לא יחזרו (בשווקים) [על הפתחים] אפילו ביום השוק. ואם יש להם מלוה שהקיפו בעיר מוכרין כדי פרנסתן אפילו בלא יום השוק עד שיפרעו להם חובם וילכו להן. וזהו מה שאמרו שם, זילו זבינו שיעור חיותייכו עד דאגביתו אשראי דידכו. וכתב הר"י בן מיגש דכי מצו בני העיר מעכבי לסוחרים הבאים מחוץ לעיר, דוקא בשאינן מוזילין השער. אבל אי מוזלי לא, דבני העיר יאמרו, [לאו כל כמינייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחריני], והרמב"ן לא נראה לו דין זה, דכי אמרינן בר מתא אבר מתא מצי מעכב, [ה"ה] בכל ענין נמי, משום דפסיק לחיותיה. ומשום זילות השער לאו כל כמיניה. דבני מתא אינם יכולים להתנות על השערים [אלא] באותם של בני העיר, אבל מעיר אחרת לא. והאריך בזה הרבה.
<h2>דף נז:</h2>
וגרסינן פרק חזקת הבתים, בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר. וכתב הר"ם פרק חמישי דשכנים, אחד מן השותפין בחצר שביקש להעמיד בהמה או ריחיים או לגדל בה תרנגולין, חבירו מעכב עליו. וכן שאר הדברים שאין דרך אנשי המקום לעשות בחצרותיהן, חוץ מן הכביסה וכו'. אחד חצר השותפין ואחד מבוי שאינו מפולש, כל בני מבוי מעכבין זה את זה שלא להשתמש במבוי אלא בדברים שדרך בני המדינה להשתמש במבואות. אחד מן השותפין בחצר שהעמיד בהמה או רחיים וכיוצא בהם ולא מיחה שותפו הרי זה מעכב עליו כל זמן שירצה. ואם העמיד בפני בהמה זו מחיצה גבוהה עשרה טפחים החזיק, שהשותפין מקפידין על המחיצה, והואיל והניחו מחל לו. וכדאמרינן בגמרא אהעמדה כדי לא קפדי. בד"א בחצר השותפין, אבל בחצר חבירו אפילו העמיד בהמתו ועשה לה מחיצה מעכב עליו ולא החזיק עליו, שהדבר ידוע שאין זה אלא דרך שאלה. וה"ה לכל המעמיד תנור וכירים ומגדל תרנגולין וכיוצא בהם, (שלא) [שאם] תאמר שהחזיק, אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו ע"כ. ועיקר הדין בפרק חזקת הבתים.
<h2>דף נט:</h2>
תנן התם בפרק חזקת הבתים, לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. ואמרינן בגמרא מאי איריא לחצר השותפין, אפילו לחצר חבירו נמי. ואמרינן לא מיבעי קאמר, לא מיבעיא לחצר חבירו דלא, אלא אפילו לחצר השותפין (ודאמ') [דאמר] ליה סוף סוף לא בעית לאיצנועי מינאי בחצר, קמ"ל דאמר [ליה] עד האידנא בחצר בעינא לאיצטנועי מינך בבית לא בעינא לאיצטנועי מינך השתא אפילו בבית בעינא לאיצטנועי מינך. ומעשה באחד שפתח ובא לפני ר' חייא וא"ל יגעת ופתחת, לך וסתום. והלכתא כותיה. ולדעת רי"ף שכתב בתשובה אפילו החזיק שלש שנים אין לו חזקה ויסתום, דהיזק ראיה אין לו חזקה, וזה היזק ראיה הוא. ואמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה, אם סותמין החלון הויא חזקה לאלתר, לפי שאין בני אדם עשויין שסותמין אורם בפניהם ושותקים.
והתם נמי תנן לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין מפני שמרבה עליהן הדרך, אלא אם רצה בונה חדר (מבפנים) [לפנים] מביתו ובונה עליה על גבי ביתו. ואמרינן דהאי חדר שחלקו לשנים ולא הוסיף בו כלום. אבל בית שלקחו מחצר אחרת או [שבא] להגביה כותל ביתו ולבנות עליה על גביהן כלל לא ואע"פ שהוא פותחן לתוך ביתו. כן דעת ר"ח ורוב המפרשים. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפילו לקח בית בחצר אחרת יכול לפותחו, ובלבד לתוך ביתו ממש. שכל שהיא פתוחה לתוך ביתו אינו עשוי להכניס שם דיורין כיון שאין [להם] דרך אלא עליו. וכ"כ רי"ף בפרק המוכר את הבית וכ"כ בתשובותיו. ותניא בתוספתא יש לו גג ברשות הרבים ומבקש לבנות עליה על גביו לפותחה לחצר השותפין, יכולין לעכב על ידו מפני שמרבה עליהן הדרך. כיצד הוא עושה, עושה לו לול ופותחה לתוך ביתו. ועוד שם [ב"מ פי"א ה"ח], קנה בית לפנים מביתו אין לו בחצר אלא ד"א בלבד. חלק בית לפנים מביתו וגנה לפנים מגנתו אין לו אלא ד"א בלבד. ולא יפתחם לחצר השותפין. אבל פותחן לתוך שלו ע"כ. הנה מפורש כרי"ף ז"ל. וכ"כ הר"ם בפ"ה דשכנים וכתב ז"ל שם, מכאן אתה למד שאחד מן השותפין שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת, (ויש) [שיש] לחבירו לעכב עליו מפני שמרבה עליו את הדרך. והראב"ד השיג עליו במה שאמר כי (בהראה) [בדירה] אחת יעכב. ואמר, ואיך ימנע שלא יכניס לביתו כל (מה) [מי] שירצה. ואם ירצה לקבל אכסנאין לתלמוד תורה גם כן נמנעו ממנו ע"כ.
<h2>דף ס.</h2>
ותנן התם בפרק חזקת הבתים, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. פירש רבינו הרשב"א ז"ל דצריך להרחיק עד שלא יוכל לראות (מפתחו) דרך פתחו כלל. כענין שאמרנו לעיל, שיאמר לו השתא אפילו בביתי אני צריך לאיצטנועי מינך. אבל פותח הוא פתח כנגד פתח בר"ה. מיהו פתח של חנות לא יפתח, שבעל החנות יושב תדיר ואינו יכול (לשמור) [לישמר] ממנו ומהבאים לחנותו. וכן [הוא] בתוספתא [פ"ב ה"ה] לא יפתח אדם חנות כנגד חצירו של חבירו כדי שלא יהא יושב בחנותו ורואה בחצר של חבירו. ופתח כנגד פתח במבוי כתב רבינו הרשב"א ז"ל דכל שיש למטה ממנו שלשה בתים פותח, שהרי הוא כרשות הרבים (וא"ל) [דא"ל] לא סוף הא בעית איצטנועי מבני ר"ה. ור"ה ל"ד, אלא כל שרבים בוקעין בו. וחלון כנגד חלון בר"ה דקתני שיכול לפתוח, דוקא בחלונות נמוכים אבל גבוהין לא. ואע"פ שרוכבי סוסים רואין יכול לומר בני ר"ה כי רכבי חזו לי כי לא רכבי לא חזו לי את כי לא רכבת נמי כל יומא חזית לי. כדאמרינן בפ"ק דב"ב [ו' ע"ב] גבי שני גגין, בני ר"ה כי קאימנא קא חזו לי כי קא יתיבנא לא חזו לי את אפילו כי יתיבנא קא חזית לי. כן דרך רבינו הרשב"א ז"ל. והר"ם ז"ל כתב דין פתח וחלון דלא יפתח אלא לר"ה פ"ה דשכנים. ושם בפרק חזקת הבתים תנן פתח קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים. וכל זה בחצר השותפין מן הטעם שיאמר "באחד הייתי יכול להסתר ממך אבל בשנים איני יכול". וזה הטעם כשהגדילו, אבל לר"ה קטן מרחיבו ואחד יעשנו שנים. וכ"כ הר"ם פרק חמישי דשכנים.
ותנן בפרק חזקת הבתים, אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לר"ה. ואיכא מאן דאמר דהני מילי למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מגמל ורוכבו מוציאין. רי"ף ז"ל כתבו שם.
<h2>דף צט.</h2>
ותנן בפרק המוכר [פירות] (לחבירו), מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה שב"א נכנסין ויוצא בשעה שב"א יוצאין ואין מכניס [שם] בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ, זה עושה לו פותחת וזה עושה לו פותחת. ואמרינן בעל הבור עושה לו פותחת כדי לשמור את מימיו, אבל בעל חצר למה. ואמרינן משום חשד אשתו שלא (תכנס) [יכנס] אלא מדעתו. [ע"ב] וכן מי שיש לו גנה לפנים מגנתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם [נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם] יוצאין ואין מכניס לתוכה תגרין ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת. והחיצון זורע את הדרך. החזירו את הדרך מן הצד מדעת שניהם הרי זה נכנס בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרין, ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת. זה וזה אינן רשאין לזורעה.
